היינץ קוהוט: פסיכולוגיית העצמי וחשיבותה

היינץ קוהוט היה פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי אוסטרי. הוא נחשב לאחד ממייסדי תיאוריית פסיכולוגיית העצמי. קוהוט נולד למשפחה יהודית וגדל כילד יחיד. אביו היה פסנתרן ואמו תוארה כמרוחקת. הוא למד רפואה באוניברסיטת וינה. בשנת 1939 עבר להתגורר בשיקגו, ארצות הברית, לאחר כיבוש אוסטריה על ידי הגרמנים. קוהוט שימש שנים רבות כראש האיגוד הפסיכואנליזה האמריקאי והעולמי.

אביו נפטר כשקוהוט היה בן 24. בעקבות זאת, הוא החל בטיפול פסיכואנליטי אצל אוגוסט אייכהורן. אייכהורן נקט בגישה אבהית, נעימה וקרובה. יחסים קרובים נוצרו בין השניים. לימים, כשנולד בנו, קוהוט קרא לו תומס אוגוסט, על שם מטפלו האהוב ועל שם תומאס מאן, הסופר האהוב עליו.

התפתחות פסיכולוגיית העצמי של קוהוט

בשנים הראשונות בארצות הברית, המשיך לטפל והאמין בדרכי הפסיכואנליזה הקלאסיות. עם התפתחות הזרם ההומניסטי בפסיכותרפיה ותגובות מטופלים שונות, הוא החל להקשיב למה שמטופליו באמת אמרו. הוא לא הסתפק עוד בפרשנויות פסיכואנליטיות אדיפליות ודחפיות. משנות ה-60, ועם שינוי בתפיסת הפסיכולוגיה וההתבוננות על העצמי בעולם (חלק ממהפכת שנות ה-60 בארצות הברית), החל קוהוט להמשיג מחדש את רעיונותיו. הוא עשה זאת במיוחד באמצעות התבוננות על נרקיסיזם.

נרקיסיזם על פי פרויד לעומת קוהוט

נרקיסיזם על פי פרויד

לפי תיאוריית פרויד, לתינוק קיימת אנרגיה, ליבידו, המכוונת אל העצמי. פרויד הגדיר מצב זה כ"נרקיסיזם ראשוני". לטענת פרויד, מצב זה מתאפיין בתחושת "כל יכול" (אומניפוטנטיות). תחושה זו פוגשת תסכול מתבקש מול מציאות מאכזבת לעיתים. כך, התינוק מפנה אנרגיה ליבידינלית זו אל הסביבה. התמרה כלפי אובייקטים שונים סביבו מתקיימת. לדעת פרויד, כך מתפתח קשר של התינוק עם הוריו. תינוק שלא עובר שלב זה כהלכה, ימשיך להפנות אנרגיה ליבידינלית לעצמי ולא לאובייקטים סביבו.

נרקיסיזם על פי קוהוט

בניגוד לפרויד, הוא גרס שהתינוק זקוק לאחר, לאובייקט, כדי לספק צרכים בסיסיים:

• ערך עצמי: לקבל תחושה שהוא מיוחד בזכות עצמו, לא בזכות מה שמצופה ממנו.
• אידיאליזציה: דמות שתייחס לתינוק הערצה ותחושה שהוא "כל יכול" (אומניפוטנטי).
• מובנות: מישהו שיוכל באמת להבין את נפשו, ממש כמו נפש תאומה.

לכל אלו קרא קוהוט "זולתעצמי" (Selfobject). במקור, קוהוט התכוון לרשום זאת כמילה אחת מחוברת.

התפתחות תקינה על פי קוהוט: צרכי ה"זולתעצמי"

התפתחות תקינה במובנו של קוהוט מבוססת על תחושה של חיוניות, יצירתיות והערכה עצמית חיובית. שלושת הצרכים שצוינו לביסוס ה"זולתעצמי" טובים כשהתנאים הבאים מתקיימים:

• תאומות (Twinship): מתן תחושת דומות לאותו "זולתעצמי". הילד מרגיש אהוב, אפילו נערץ. קיימת שם תחושה של שיתוף, ואף חיקוי והזדהות.
• תיקוף ותגובה חיובית: הילד מקבל תיקוף ותגובה חיובית לתחושת המושלמות (אומניפוטנציה) והחיוניות העצמית שקיימת בילדות ובנערות.
• קשר בינאישי ומעורבות: הילד מקיים קשר בינאישי ומעורבות מול "אחר רב עוצמה". הוא תופס אותם כדמויות חיקוי והערצה, וחש שהוא רוצה להתמזג איתם.

קוהוט טען שהילד יפתח תסכול בריא (הפסד במשחקים, מגבלות גוף שונות) מול סביבה תומכת ומאפשרת. כך הוא יזנח בהדרגה את תחושות הנרקיסיזם מול המציאות. הוא יפתח תחושת עצמי מציאותית יותר, עקבית ויציבה. יחד עם זאת, פגיעה בשלוש ההתנסויות שפורטו עם ה"זולתעצמי" יכולה לפגוע בערך העצמי בדרכים שונות.

הפנמה מתמירה

קוהוט סבר שבתנאי התפתחות אידיאליים, התינוק יפנים לתוכו את מה שזקוק לו. כך הוא יוכל לספק לעצמו הערכה עצמית, הבנה וכו', יחד עם הזדקקות מסוימת לתמיכתו ונוכחותו של האחר. הדרך להשיג זאת, לדעת קוהוט, היא בהדרגתיות, ולא בעימות עם המציאות כפי שפרויד טען. קוהוט חשב שעימות מול המציאות עלול לגרום להדחקות שונות. רק דרך "חשיפה הדרגתית" יוכל הילד לקבל את המציאות. הוא ישיג זאת באמצעות קשר אמפתי ומקבל. זו גם דרכו בטיפול: יצירת אמפתיה בין המטפל למטופל.

התפתחות לא תקינה לפי היינץ קוהוט

לדעת קוהוט, כשתינוק אינו מקבל מספיק אמפתיה, אין מספיק קשב אליו, ו"לא רואים" אותו מספיק, הוא אינו מצליח להפנים את האחרים לתוכו. כך הוא עלול להפוך לאדם נרקיסיסטי, שרואה רק את עצמו ואת צרכיו.

כלומר, במפגש עם האחר, עם הזולת, הוא לא יתעניין בו באמת. הוא לא יסתקרן באמת מי הוא. הוא יתקשה לבנות עמו קשר אינטימי, קרוב ועמוק. קוהוט טען שבמקרים מסוימים עלול להיווצר מצב של הכחשה של האחר ושל הצורך להיזקק לאחר.

מעבר מהאגו הפרוידיאני אל העצמי של קוהוט

בעקבות גישות הומניסטיות שהתפתחו בזמנו (שנות ה-60' בארצות הברית), כמו זו של קרל רוג'רס, עסקו רבות בהתבוננות על העצמי בעיצוב האישיות. הן התמקדו בהתפתחותו כחלק ממערכות יחסים המגבשות את האישיות. פסיכופתולוגיה של העצמי הוסברה כשיבוש בחוויה של האדם את העצמי.

תיאוריית העצמי של קוהוט אופטימית לגבי האדם ויכולותיו. היא חיובית גם לגבי יכולת הריפוי הנפשי שלו. החיוביות של קוהוט נובעת מכך שהוא תפס את העצמי כאינטגרציה של התנסויות שונות של "זולתעצמי". הוא ראה זאת כאינטראקציות שונות שהאדם חווה מול אנשים המגיבים בהתאם לתחושות שלהן זקוק האדם. כל זאת בזמן ובמינון הנכון ובהתאם להתפתחותו. כך האדם יכול להיות מגובש יותר, יציב ובעל חוסן נפשי טוב יותר, כאשר תפקודי "זולתעצמי" הופנמו היטב.

טיפול נפשי על פי קוהוט

תפיסתו של קוהוט את האדם נסובה סביב "זולתעצמי". מטרתו של הטיפול הנפשי היא לתת מענה לחוסרים וחסכים שנוצרו ב"זולתעצמי". קוהוט מאמין שבטיפול יש לעשות שימוש ביחסי העברה. זאת עבור חוויה מחדש של תחושת העצמאות. האמונה היא שהיחסים המתקיימים בטיפול הם המשמעותיים. המטפל הוא שמאפשר את התפתחות ה"זולתעצמי" באופן מטיב ומאפשר.

מושגים נוספים בתיאוריה של קוהוט

זעם נרקיסיסטי

פסיכולוגיית העצמי של קוהוט מופנית אל "זולתעצמי". זו ההתמקדות. כך גם ההתבוננות אל יכולותיו הרגשיות של המטופל, חיוניותו, כוחו, לכידותו העצמית, התרוקנותו וכו'. המטפל בטיפול יתייחס למאמצי התפתחות הקשר הבינאישי. הוא יתבונן על האינטראקציה שמבליטה קשיים בנושא זה ומלמדת גם על הפתולוגיה אם קיימת.

קוהוט סבור שזעם הוא אחד הביטויים של מטופל (בזמן טיפול) לרפא את העצמי השבור. מהי האווירה שנוצרת בחדר הטיפולים? מה מעכב או מקדם את התהליך הטיפולי? מהי החוויה של המטופל? של המטפל? קוהוט מציע שכדי להבין ולתפוס מה קורה בעולמו הפנימי של המטופל, יש להתבונן בכך באופן אמפתי.

כשל אמפתי של המטפל עלול להוביל לזעם נרקיסיסטי, תגובה שלילית גלויה או סמויה. עבודתו של המטפל היא להבין את הזעם, לחקור אותו ולא להתגונן מפניו (לדוגמה, להיעלב, להימנע). השאלה המשמעותית שקוהוט מעלה היא מה המטפל עושה בנקודה זו. האם הוא עובד עם הכשל האמפתי שלו? האם הוא מסוגל לתקן את הסיטואציה ולראות מה עומד מאחוריה?

שיקוף (Mirroring)

קוהוט מתאר שהמטפל עשוי להוות פונקציה מתפעלת עבור המטופל. הוא מתפעל, מעודד, נלהב מביצוע כזה או אחר. הוא נותן חיזוק חיובי והכרה על יכולותיו של המטופל. חלק מהטיפול, כפי שקוהוט רואה אותו, הוא מתן בנייה חיובית למבנה העצמי. ייתכן שבמקרים מסוימים, בנייה זו לא ניתנה בגילאים מוקדמים.

עצמי גרעיני מול עצמי לכיד (קוהסיבי)

קוהוט ראה בעצמי הגרעיני בסיס לעיצוב האישיות. הוא מתבסס על תהליך נבנה והדרגתי מול הורים אמפתיים מספיק. הוא כולל שינוי של אמונות ותפיסות מול המציאות. עצמי לכיד – קוהסיבי, על פי קוהוט, הוא עצמי מלוכד, מאורגן, מתפקד, בריא. הוא משקיע עצמו בהתפתחות עם בסיס מציאותי ברור.

פיצול אנכי ופיצול אופקי

קוהוט התייחס להגנות בסיסיות אלו כמרכזיות בחיי הנפש. פיצול אופקי מתייחס להדחקה של צרכים נרקיסיסטיים אל הלא מודע בנפש. זה דומה למנגנון ההדחקה של פרויד. אך בשונה מפרויד, קוהוט התייחס לצרכים גרנדיוזיים ונרקיסיסטיים ולא לדחפים מיניים ותוקפניים.

פיצול אנכי, על פי קוהוט, מתייחס לניתוק דיסוציאטיבי בין חלקים שונים בתוך האישיות. לדוגמה, בין חלק שמרגיש חסר ערך לחלק שמרגיש גרנדיוזי. הפיצול יכול לבוא לידי ביטוי בתנודות בין חלקים מנותקים אלו. הוא עלול לגרום כאב נפשי וסבל לאדם.

מקורות

• מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל-אביב: תולעת ספרים.
• קולקה, ר. בין טרגיות לחמלה. בתוך: קוהוט, ה. (2005). כיצד מרפאת האנליזה? תל-אביב: עם עובד.
• צ'ארלס ב' סטרוזייר, היינץ קוהוט – התהוותו של פסיכואנליטיקאי. תרגם עמית פכלר, הוצאת כרמל, ירושלים, 2018.
• IAPSP – International association for Psychoanalytic Self Psychology